ולפעמים החגיגה נגמרת

תשעה חודשים ו7 ימים בדרום אמריקה חלפו ביעף וחזרתי למזרח התיכון.
פעם חשבתי שאני אכתוב פה איזה פוסט סיכום טיול, אבל אני בבית ולמי יש זין לזה?
עד כאן, תודה שקראתם.
ניב.

לפני הסוף

יצאתי, כמו שכתבתי קודם, ל 4 ימים של נוואל וואפי טרוורס, היום השלישי של הטרק נחשב לבעייתי ומסוכן, ולפעמים בכלל סגור, ובאמת הוא כלל גם טיפוס עם הידיים, החלקה על דרדרת וכל מיני נופים יפים, למען האמת החלק הכי מפחיד היה בבוקר אותו יום – כשביקשו ממני למלא פרטי קרובים למקרה אסון…
בכל מקרה חזרנו בשלום לעיר, אפילו שביום האחרון של הטרק יצאנו לדרך בסופת שלגים, ושם בברילוצ'ה נשארתי להתבטל עוד כמה ימים, לאכול טוב. גם סופסוף פגשתי פה את ריווי.
מברילוצ'ה המשכתי עם ריווי לפוקון שבצ'ילה, עיר מגניבה ממש עם כל מיני אטרקציות מטופשות לתיירים, מביניהם לקחתי את הטיפוס על הר הגעש וייאריקה שמגיע ממש עד המכתש של ההר ומשם יורדים את כל הדרך חזרה בגלישה על התחת, אחד הטובים, ואת הבאדי רפטינג יום אחרי. שאר הזמן בפוקון העברתי באטרקציה המרכזית של המקום שהיא להסתובב על הרחוב הראשי אוהיגינס ולפגוש אנשים
יש שתי דרכים להגיע ממקום למקום בפוקון – כשלא ממש דחוף להגיע לאנשהו אפשר ללכת ברחוב אוהיגניס ולפגוש בדרך מלא אנשים לשיחות חולין, ואם מדובר בהליכה תכליתית יש לבחור רחוב צדדי ולעקוף את כל הפרצופים המוכרים. אני לא בנאדם תכליתי, אז הסתובבתי על אוהיגינס רוב השבוע, מקום מגניב.
עכשיו אני שוב בבואנוס איירס, כותב בפעם הלפני אחרונה, נראה לי, כי ביום שלישי אני עולה עולה על המטוס, אז נתראה ברביעי 🙂

אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה

המשכתי בקראטרה אוסטרל, על משאיות, פרייבטים, וארגזים של טנדרים, עם סולר זבל או גלידות, בגשם ובשמש, לבד ובחבורה, האוהל היה לי לבית והגזיה למטבח.
אחרי שבועיים בדרכים הצ'יליאניות המשובשות הגעתי לבסוף לעיירת הגבול פוטלפו, שם פתחתי עם חגי מאהל מאחורי התחנת רדיו המקומית. זה נראה כמו רעיון טוב עד שהמנהל של התחנה עבר שם והתחיל לצעוק שאנחנו מסיגי גבול ושהוא יקרא למשטרה, אחרי הרצאה של רבע שעה על דברים כמו "שטח פרטי" ו"אני לא יפתח אוהל אצלך בבית" הוא סיכם ב"טוב אתם כבר פה אז תישארו הלילה אבל בבוקר תעופו מפה". אז בבוקר טרמפ אחרון מהגבול הוריד אותי באסקל שבארגנטינה, משם כבר הגעתי לאל בולסון.
אל בולסון זאת עיירה מגניבה, עם המון תיירות פנים (בעיקר תלמידים בחופש הגדול אני חושב) מלאת היפים ואווירה טובה. עקב העומס בהוסטלים גם כאן המשכתי לישון באוהל שלושה לילות, ואז המשכתי לברילוצ'ה.
ברילוצ'ה, בירת התיירות הארגנטינאית, ידועה בבשר המצוין שלה, בגלידה המעולה ובשוקולד המשובח, וכדי להוריד את כל זה יש גם טבע מדהים שאפשר לבקר בו באופניים או ברגל,
אז בימים האחרונים בדקתי את הבשר, הגלידות, השוקולד, והאופניים והם עומדים בציפיות בכבוד. מחר אצא לטרק כמה ימים, שתיהיה לגיטימציה לעוד סבב בדיקות 🙂

I read the news today oh boy

כבר חודש שאני שומע שיש בלאגן בארץ, אבל מכותרות מתלהמות באינטרנט אי אפשר באמת להבין מה קורה אז אני יכול רק לשמוע מהבית שהכל בסדר אצלם ולהמשיך לטייל ולדאוג (כי עכשיו תורי לדאוג) ואז לכתוב פה איפה הייתי.
אז הייתי בלוס אנטיגוס עם החבר'ה איתם טיילתי כבר בפיץ רוי, שם פתחתי אוהל בקמפינג העירוני שעל גדת אגם בואנוס איירס בסצנה שמזכירה בעיקר את חוף דוגית כשהמוני בית ארגנטינה פותחים אוהלים ומנגלים מול החוף.
בלוס אנטיגוס, חוץ מקמפינג, מתמחים בדובדבנים, ואנחנו הגענו בדיוק בעונה, שבוע לפני פסטיבל הדובדבנים הלאומי. אחר הצהריים קנינו קילו דובדבנים והתיישבנו על החוף, אבל בלילה אחרי שהשתכרנו קצת הסתננו למטע ויצאנו עם שקיות מלאות דובדבנים אדומים, שנגמרו עוד בדרך חזרה למאהל, אחד המצחיקים 🙂

סיפורים של סוף שנה

האינטרנט פה ממש יקר אז אני נאלץ לקצר
המשכתי עם יובל וטל (החבר'ה מאושוואיה, בעצם כבר מבואנוס) לפונטה ארנס שבצ'ילה. אין הרבה לומר על המקום אבל לתחנה הבאה, פורטו נאטאלס, כבר הגעתי בחבורה של תשעה.
כן אני יודע, לצאת לטרק תשעה אנשים… גם אמרתי את זה לא פעם ולא פעמיים, אבל כולי דיבורים ובסוף יצאתי איתם לטורס דל פיינה.
כצפוי ביום השני התפצלנו, ארבעת הבנות חזרו העירה, שניים המשיכו בטרק קצר יותר ורק אני טל ודורון המשכנו כמתוכנן.
קורותיהם של שאר החבורה נודעו לנו מאוחר יותר מאנשים שפגשו אותם ביום בו התפצלנו, סיפור שלא אכנס אליו עכשיו אבל הפך את החבורה לשם דבר בקרב הגל הישראלי הצפוף.

אגדות העמק הקסום

סיפרנו מתחיל בעמק אנדורה, אי שם ליד סוף העולם, לשם הגיעו שלושה מטיילים במונית מאושוויאה.
המטיילים ירדו מהמונית, הביטו במפה, הציצו במצפן, קראו סיפור דרך ופנו מיד ללכת בכיוון הלא נכון, עברו להקת כלבים עצבניים וכמה גדרות עד שהגיעו לנהר והבינו שזאת לא הדרך.
חזרו המטיילים על עקבותיהם דרך כמה גדרות ולהקת כלבים אחת והגיעו שוב לנקודת ההתחלה…

מברזיל לפטגוניה

הבטחתי שאני אכתוב פה מידי פעם, ועד עכשיו גם קיימתי, אז הנה כמה עדכונים:
אחרי שעברתי שוב אצל המשפחה בסאו פאולו להיפרד, נסעתי לפורטו אלגרה שם התארחתי אצל חברים כשלפתע גיליתי שגם שם יש לי משפחה, איזה קטע!
אז היה מגניב למרות שאין באמת מה לעשות בפוטו אלגרה.
מכאן נשארה לי רק עוד תחנה אחת בברזיל – מפלי האיגוואסו שעל הגבול בין ברזיל לארגנטינה.
משני צידי הגבול אפשר להגיע למפלים, ומכל כיוון שמסתכלים על זה אי אפשר להוריד את העיניים, בגלל זה יש לי עכשיו המון תמונות של מים, מארגנטינה ומברזיל.
ככה נכנסתי לארגנטינה וחזרתי לבואנוס איירס בדיוק שבעה חודשיים אחרי שיצאתי ממנה,
ולמרות שהפעם לא הרגשתי צורך להימלט מכאן כמו בביקור הקודם שלי בעיר בכל זאת עזבתי מהר, לא לפני שהספקתי להקלע להצגת וידיאו-ארט מחתרתית בבניין נטוש באמצע הלילה ודברים כאלה. וכך בעודי מנסה להתרגל מחדש לספרדית ולהפסיק להכניס מילים בפורטוגזית לכל משפט טסתי עד לאושואיה שבדרום – סוף העולם!
היום נחתתי בסוף העולם, ואני שמח לומר שלא התאכזבתי – אוירה טובה, לא קר מידי, הרים יפים ברקע וחבר'ה טובים, השעה עכשיו אחת עשרה וחצי בלילה והשמיים עדיין לא השחירו לגמרי ומחר אני אתחיל לטייל בסביבה
בקיצור נגמרה הבטלה של ברזיל – מתחילים לעבוד!

הי דרומה

למחרת הארוע המתואר לעיל נמלטתי מפורטאלזה עיר הפשע לסלבאדור שבבאהיה, עיר מפוקפקת לא פחות אבל עם אווירה שאין בשום מקום אחר, לא שהיה לי זמן לספוג אווירה – כי מיד מיהרתי לעיירה הקטנה לנסוייש כדי לפגוש שם את אוריה.

מי שלא עוקב, עם אוריה טיילתי במשך רוב הזמן שהייתי בבוליביה, פרו ואקוודור, ואיכשהו עכשיו יצא לנו להגיע באותו זמן לבאהיה.
אז אחרי הפגישה המרגשת, והיא הייתה מרגשת, יצאנו לתור את העיירה הקולוניאלית הקטנה, לשחק כדורגל עם שני ילדים מקומיים ולסיים את הסיור הקצר עם יבלות ענקיות ממשחק על בטון בלי נעליים. בכל מקרה, הסיבה לשמה אנשים באים ללנסויש היא כדי לטייל בפארק שאפאדה דיאמנטינה, ולשם באמת הלכנו – לטרק של שלושה ימים שהיה שונה מאד מכל הטרקים האחרים שעשיתי בטיול עד כה – אקלים שונה, נוף שונה, ומים שונים.
יש פה בשאפדה, למרות הבצורת הנוכחית, הרבה נחלים ומפלים, ובתחתית כל מפל בריכה של מים בצבע תה (זה נראה מוזר בהתחלה אבל המים בסדר גמור, חוץ מהצבע), ובאקלים הטרופי אין כמו לקפוץ לבריכה בכל הפסקה, אז קפצתי.

היום הצלתי בחורה מאונס

התאפקתי…
ועכשיו אחרי ששברנו את הקרח בהומור – נעבור לסיפור האמיתי:
אני בפורטלזה, עדיין בצפון-מזרח ברזיל, עיר יפה עם חופים יפים, חיי לילה, ויש אומרים יותר פשיעה ואלימות מריו דה ז'נירו.
אני מתארח (כן גם כאן) אצל ידידה של אבא שלי, המשפחה ממש נחמדה, וגם הבנות שהכרתי בסאו לואיס גרות בעיר, וכמו שקרה עד עכשיו במקרים האלה נשארתי פה יותר זמן ממה שחשבתי.
בכל מקרה היום הלכתי לים לבד, חוף יפה יש פה, וים מטורף.
בדרך חזרה הביתה חיכיתי לאוטובוס במרחק כמה רחובות מהים, בתחנה ישבה אשה זקנה אחת וליד חיכו גם זוג לסביות.
עשרים דקות חיכינו בשקט לאוטובוס, כשפתאום שלושה ערסים צעירים שישבו בקיוסק קרוב ולא אהבו את מה שהם רואים קמו לעברנו והתחילו לתקוף את אחת מהבנות – ככה באמצע הרחוב, לאור יום ולעיני העוברים ושבים.
כמובן – הם לא הספיקו לעשות כלום כי לפתע הם ראו תייר שזוף ומזוקן מסתער לעברם בזעקות קרב, ומיד ברחו לקיבינימט. מזל, לא התחשק לי ללכת מכות עם שלושה אנשים – למרות שזה בהחלט היה מוסיף נפח לפן ההרואי של העלילה.
אני חייב להודות שאחרי שהם ברחו קצת חששתי שהם יחזרו עם החברים שלהם ועם הסכינים של החברים שלהם, ויוסיפו גם פן פטאלי לעלילה, אז הלכתי לחכות בצד השני של הכביש, איפה שעמדו עוד הרבה אנשים, אבל אחרי דקה רצתי בחזרה כי האוטובוס הגיע, וכולנו עלינו.
היום הגעתי הביתה בשלום.

לשים ת'ראש על דיונה

לנסואיש מרנייסנס (או משהו דומה). לא במקרה נתנו למקום הזה שם שאי אפשר לבטא, המקום פשוט כל כך יפה שאי אפשר לבטא במילים, אבל אני ינסה בכל זאת לתאר קצת במה מדובר.
תארו לעצמכם שמורה ענקית של דיונות חול לבן, דיונות חלקות, בלי קוליסים כי לא נכנסים לשם רכבים, ואת העקבות של החיות והאנשים המעטים שנכנסים לשם הרוח מוחקת מיד.
עכשיו בין הדיונות תכניסו לגונות תורכיז צלולות בכל הגדלים.
יצא יפה? בערך ככה זה נראה, שלוחה ברזילאית של שמורת זיקים 🙂
אז טיילתי שם עם כמה בנות שפגשתי בסאו לואיס והיה באמת מדהים, תסתכלו בתמונות (אחר כך, עוד לא העלתי אותם)