לפני הסוף

יצאתי, כמו שכתבתי קודם, ל 4 ימים של נוואל וואפי טרוורס, היום השלישי של הטרק נחשב לבעייתי ומסוכן, ולפעמים בכלל סגור, ובאמת הוא כלל גם טיפוס עם הידיים, החלקה על דרדרת וכל מיני נופים יפים, למען האמת החלק הכי מפחיד היה בבוקר אותו יום – כשביקשו ממני למלא פרטי קרובים למקרה אסון…
בכל מקרה חזרנו בשלום לעיר, אפילו שביום האחרון של הטרק יצאנו לדרך בסופת שלגים, ושם בברילוצ'ה נשארתי להתבטל עוד כמה ימים, לאכול טוב. גם סופסוף פגשתי פה את ריווי.
מברילוצ'ה המשכתי עם ריווי לפוקון שבצ'ילה, עיר מגניבה ממש עם כל מיני אטרקציות מטופשות לתיירים, מביניהם לקחתי את הטיפוס על הר הגעש וייאריקה שמגיע ממש עד המכתש של ההר ומשם יורדים את כל הדרך חזרה בגלישה על התחת, אחד הטובים, ואת הבאדי רפטינג יום אחרי. שאר הזמן בפוקון העברתי באטרקציה המרכזית של המקום שהיא להסתובב על הרחוב הראשי אוהיגינס ולפגוש אנשים
יש שתי דרכים להגיע ממקום למקום בפוקון – כשלא ממש דחוף להגיע לאנשהו אפשר ללכת ברחוב אוהיגניס ולפגוש בדרך מלא אנשים לשיחות חולין, ואם מדובר בהליכה תכליתית יש לבחור רחוב צדדי ולעקוף את כל הפרצופים המוכרים. אני לא בנאדם תכליתי, אז הסתובבתי על אוהיגינס רוב השבוע, מקום מגניב.
עכשיו אני שוב בבואנוס איירס, כותב בפעם הלפני אחרונה, נראה לי, כי ביום שלישי אני עולה עולה על המטוס, אז נתראה ברביעי 🙂

אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה

המשכתי בקראטרה אוסטרל, על משאיות, פרייבטים, וארגזים של טנדרים, עם סולר זבל או גלידות, בגשם ובשמש, לבד ובחבורה, האוהל היה לי לבית והגזיה למטבח.
אחרי שבועיים בדרכים הצ'יליאניות המשובשות הגעתי לבסוף לעיירת הגבול פוטלפו, שם פתחתי עם חגי מאהל מאחורי התחנת רדיו המקומית. זה נראה כמו רעיון טוב עד שהמנהל של התחנה עבר שם והתחיל לצעוק שאנחנו מסיגי גבול ושהוא יקרא למשטרה, אחרי הרצאה של רבע שעה על דברים כמו "שטח פרטי" ו"אני לא יפתח אוהל אצלך בבית" הוא סיכם ב"טוב אתם כבר פה אז תישארו הלילה אבל בבוקר תעופו מפה". אז בבוקר טרמפ אחרון מהגבול הוריד אותי באסקל שבארגנטינה, משם כבר הגעתי לאל בולסון.
אל בולסון זאת עיירה מגניבה, עם המון תיירות פנים (בעיקר תלמידים בחופש הגדול אני חושב) מלאת היפים ואווירה טובה. עקב העומס בהוסטלים גם כאן המשכתי לישון באוהל שלושה לילות, ואז המשכתי לברילוצ'ה.
ברילוצ'ה, בירת התיירות הארגנטינאית, ידועה בבשר המצוין שלה, בגלידה המעולה ובשוקולד המשובח, וכדי להוריד את כל זה יש גם טבע מדהים שאפשר לבקר בו באופניים או ברגל,
אז בימים האחרונים בדקתי את הבשר, הגלידות, השוקולד, והאופניים והם עומדים בציפיות בכבוד. מחר אצא לטרק כמה ימים, שתיהיה לגיטימציה לעוד סבב בדיקות 🙂

I read the news today oh boy

כבר חודש שאני שומע שיש בלאגן בארץ, אבל מכותרות מתלהמות באינטרנט אי אפשר באמת להבין מה קורה אז אני יכול רק לשמוע מהבית שהכל בסדר אצלם ולהמשיך לטייל ולדאוג (כי עכשיו תורי לדאוג) ואז לכתוב פה איפה הייתי.
אז הייתי בלוס אנטיגוס עם החבר'ה איתם טיילתי כבר בפיץ רוי, שם פתחתי אוהל בקמפינג העירוני שעל גדת אגם בואנוס איירס בסצנה שמזכירה בעיקר את חוף דוגית כשהמוני בית ארגנטינה פותחים אוהלים ומנגלים מול החוף.
בלוס אנטיגוס, חוץ מקמפינג, מתמחים בדובדבנים, ואנחנו הגענו בדיוק בעונה, שבוע לפני פסטיבל הדובדבנים הלאומי. אחר הצהריים קנינו קילו דובדבנים והתיישבנו על החוף, אבל בלילה אחרי שהשתכרנו קצת הסתננו למטע ויצאנו עם שקיות מלאות דובדבנים אדומים, שנגמרו עוד בדרך חזרה למאהל, אחד המצחיקים 🙂

סיפורים של סוף שנה

האינטרנט פה ממש יקר אז אני נאלץ לקצר
המשכתי עם יובל וטל (החבר'ה מאושוואיה, בעצם כבר מבואנוס) לפונטה ארנס שבצ'ילה. אין הרבה לומר על המקום אבל לתחנה הבאה, פורטו נאטאלס, כבר הגעתי בחבורה של תשעה.
כן אני יודע, לצאת לטרק תשעה אנשים… גם אמרתי את זה לא פעם ולא פעמיים, אבל כולי דיבורים ובסוף יצאתי איתם לטורס דל פיינה.
כצפוי ביום השני התפצלנו, ארבעת הבנות חזרו העירה, שניים המשיכו בטרק קצר יותר ורק אני טל ודורון המשכנו כמתוכנן.
קורותיהם של שאר החבורה נודעו לנו מאוחר יותר מאנשים שפגשו אותם ביום בו התפצלנו, סיפור שלא אכנס אליו עכשיו אבל הפך את החבורה לשם דבר בקרב הגל הישראלי הצפוף.

אגדות העמק הקסום

סיפרנו מתחיל בעמק אנדורה, אי שם ליד סוף העולם, לשם הגיעו שלושה מטיילים במונית מאושוויאה.
המטיילים ירדו מהמונית, הביטו במפה, הציצו במצפן, קראו סיפור דרך ופנו מיד ללכת בכיוון הלא נכון, עברו להקת כלבים עצבניים וכמה גדרות עד שהגיעו לנהר והבינו שזאת לא הדרך.
חזרו המטיילים על עקבותיהם דרך כמה גדרות ולהקת כלבים אחת והגיעו שוב לנקודת ההתחלה…

פוסט לעובדי נוי

גם את הפלאזה אינדיפנדנסיה במנדוסה משקים עם hunter pgp

ממטיר מכוסח?

הבלגים האלה, חבורה של ליצנים

אחרי ריחוף קצר במצנח רחיפה בהרים מעל מנדוסה (תצלומי אויר יועלו בהמשך) עזבתי את העיר, 19 שעות בסמי קמה הביאו אותי לסלטה שבצפון, ושוב לא זכיתי בבינגו.
סלטה זאת עיר ממש מוזרה, חלקים ממנה נראים כאילו הם נשארו חצי מאה אחרי שאר העולם עם בניינים היספניים, מכוניות ישנות ונהגים משוגעים.
בסלטה עשינו אסאדו בהוסטל ואחר כך יצאנו לקרוע את העיר,
יצאנו שישה: אני, שניים שעובדים בהוסטל, זוג בירח דבש וליצן בלגי.
אחרי שהאנשים מההוסטל לא הצליחו להכניס אותנו בלי תור לאף אחד מהמועדונים הנחשבים של סלטה בתואנה החצי נכונה שאנחנו תיירים מאירופה נכנסנו לכמה מהמועדונים הלא נחשבים, אבל בקור הזה למי איכפת, העיקר להיכנס.
כרגע יש לי קצת בעיה עם התמונות אבל אני אשתדל להעלות עוד כשאוכל.

יין בmaipu

חצי שעה נסיעה ממנדוסה יש עיירה בשם מאיפו (לא "מאיפה?" maipu)
מאיפו נמצאת במרכז אזור גידולי היין של מנדוסה,
עיירה מוקפת כרמים, ידועה ביקביה, מלאה בסוכנויות להשכרת אופניים ובחנויות לחומרי בניין.
כך ניתן לצאת לטיול אופניים באזור, להתרשם ממיטב היינות והמלט המשובחים של ארגנטינה, ולחזור להוסטל במנדוסה עייפים ואפופי יין.
וכמובן לקום בבוקר עם שרירים תפוסים ועכוז כואב.

חצי מיטה

האוטובוסים בארגנטינה זה משהו משהו,
נסעתי למנדוסה 14 וחצי שעות במושב סמי-קמה (חצי מיטה) ,
שזה בסדר גמור למרות שאמרו לי שלנסיעה כזאת כדאי לקחת קמה.

חוץ מכסא שנפתח קצת יותר מכסא של מטוס
מביאים בנסיעה גם ארוחה ממש רעה, קפה, ולקראת הסוף יש משחק בינגו נושא פרסים (או שאולי לא נושא, לא ממש הבנתי מה הוא אמר), ככה כדי לתרגל מספרים.
אם הייתי מצליח להבין את כל המספרים גם הייתי מנצח.

בלי ידיים

היום החלטתי לבדוק את כישורי השפה שלי וגם לחסוך כמה פסו,
אז במקום להזמין כרטיס למנדוסה דרך ההוסטל נסעתי לבד לתחנה המרכזית והזמנתי
בעצמי כרטיס לאוטובוס של 20:30.
מסקנות: צריך עוד לעבוד על הספרדית, אבל בשפה האוניברסלית של סימני ידיים אפשר להשיג היום הרבה מאד.