ולפעמים החגיגה נגמרת

תשעה חודשים ו7 ימים בדרום אמריקה חלפו ביעף וחזרתי למזרח התיכון.
פעם חשבתי שאני אכתוב פה איזה פוסט סיכום טיול, אבל אני בבית ולמי יש זין לזה?
עד כאן, תודה שקראתם.
ניב.

לפני הסוף

יצאתי, כמו שכתבתי קודם, ל 4 ימים של נוואל וואפי טרוורס, היום השלישי של הטרק נחשב לבעייתי ומסוכן, ולפעמים בכלל סגור, ובאמת הוא כלל גם טיפוס עם הידיים, החלקה על דרדרת וכל מיני נופים יפים, למען האמת החלק הכי מפחיד היה בבוקר אותו יום – כשביקשו ממני למלא פרטי קרובים למקרה אסון…
בכל מקרה חזרנו בשלום לעיר, אפילו שביום האחרון של הטרק יצאנו לדרך בסופת שלגים, ושם בברילוצ'ה נשארתי להתבטל עוד כמה ימים, לאכול טוב. גם סופסוף פגשתי פה את ריווי.
מברילוצ'ה המשכתי עם ריווי לפוקון שבצ'ילה, עיר מגניבה ממש עם כל מיני אטרקציות מטופשות לתיירים, מביניהם לקחתי את הטיפוס על הר הגעש וייאריקה שמגיע ממש עד המכתש של ההר ומשם יורדים את כל הדרך חזרה בגלישה על התחת, אחד הטובים, ואת הבאדי רפטינג יום אחרי. שאר הזמן בפוקון העברתי באטרקציה המרכזית של המקום שהיא להסתובב על הרחוב הראשי אוהיגינס ולפגוש אנשים
יש שתי דרכים להגיע ממקום למקום בפוקון – כשלא ממש דחוף להגיע לאנשהו אפשר ללכת ברחוב אוהיגניס ולפגוש בדרך מלא אנשים לשיחות חולין, ואם מדובר בהליכה תכליתית יש לבחור רחוב צדדי ולעקוף את כל הפרצופים המוכרים. אני לא בנאדם תכליתי, אז הסתובבתי על אוהיגינס רוב השבוע, מקום מגניב.
עכשיו אני שוב בבואנוס איירס, כותב בפעם הלפני אחרונה, נראה לי, כי ביום שלישי אני עולה עולה על המטוס, אז נתראה ברביעי 🙂