I read the news today oh boy

כבר חודש שאני שומע שיש בלאגן בארץ, אבל מכותרות מתלהמות באינטרנט אי אפשר באמת להבין מה קורה אז אני יכול רק לשמוע מהבית שהכל בסדר אצלם ולהמשיך לטייל ולדאוג (כי עכשיו תורי לדאוג) ואז לכתוב פה איפה הייתי.
אז הייתי בלוס אנטיגוס עם החבר'ה איתם טיילתי כבר בפיץ רוי, שם פתחתי אוהל בקמפינג העירוני שעל גדת אגם בואנוס איירס בסצנה שמזכירה בעיקר את חוף דוגית כשהמוני בית ארגנטינה פותחים אוהלים ומנגלים מול החוף.
בלוס אנטיגוס, חוץ מקמפינג, מתמחים בדובדבנים, ואנחנו הגענו בדיוק בעונה, שבוע לפני פסטיבל הדובדבנים הלאומי. אחר הצהריים קנינו קילו דובדבנים והתיישבנו על החוף, אבל בלילה אחרי שהשתכרנו קצת הסתננו למטע ויצאנו עם שקיות מלאות דובדבנים אדומים, שנגמרו עוד בדרך חזרה למאהל, אחד המצחיקים 🙂
בבוקר נפרדתי לשלום מהחבר'ה, אפופי אלכוהול ודובדבנים, ואחרי כמה סידורים בעיר התחלתי לצעוד לעבר הגבול הצ'יליאני, מנפנף אגודל וחיוך למכוניות החולפות.
באוטו השלישי זה הצליח כשמורה לאנגלית וזוג הוריה הקשישים אספו אותי והביאוני עד לעיירה צ'ילה צ'יקו שבצד השני של הגבול, שם נשארתי עוד יום ובסופו של דבר מצאתי את עצמי תופס טרמפים עם אותם אנשים שעזבתי מאחור בלוס אנטיגוס.
אחרי יום ארוך בארגז של טנדר על דרך עפר הגענו לריו טרנקילו ונפלנו לישון.
ריו טרנקילו הוא כפרון שומם בו ויתרתי על האטרקציה של שיט מערות ופשוט הלכתי לתפוס את הטרמפ הבא, אבל פה המזל אזל ואחרי שמונה שעות בטרמפיאדה שבתי מובס לעוד לילה בהוסטל, למחרת כבר שילמנו לבעלת ההוסטל שתקפיץ אותנו לסרו קסטילו, שוב בארגז של הטנדר.
בכפרון העוד יותר עלוב הזה דווקא יש אטרקציה יותר מוצלחת – ההר שעל שמו נקרא הכפר והטרק שעליו. שלושה ימים טירקתי שם, מחליף חבורה באמצע הטרק כדי ללכת קצת יותר רחוק.
נוף מדהים וירידה אחת מזעזעת ובסוף חזרנו לכפר, ולמחרת אחרי כמה שעות בשמש שוב נשברתי ושילמתי על אוטובוס כדי להגיע לקויאיקה.
קויאיקה – העיר הגדולה! סופרמרקט אמיתי שיש בו אשכרה דברים מלבד מדפים ריקים! יש תנועה ברחובות! יש רחובות!
כן כן אחרי כמה עיירות וכפרים שוממים טוב לראות שיש עוד ציוויליזציה, מה גם שהקרטרה אוסטרל, הדרך עליה אני מצפין בצ'ילה, היא כבר לא דרך עפר באזורים האלה אלא כביש לכל דבר. אז פה נטיתי את אוהלי בקמפינג באמצע העיר ולקחתי לי שבת להתארגנות ומנוחה, מחר אולי אמשיך צפונה, או שאחכה עוד יום כדי לא לעמוד בטרמפיאדה עם כל גל הישראלים שנמצא פה היום. עוד מעט גם אצטרך להחליט כמה צפונה אני ממשיך בצ'ילה ולאן, ומה אני יכול להספיק בחודש שנותר לי עד הטיסה הביתה – החלטות, החלטות…
ביינתיים אני אמשיך לקרוא מידי פעם את הכותרות באינטרנט ולקוות שירגע, וניפגש בעוד חודש.