אגדות העמק הקסום

סיפרנו מתחיל בעמק אנדורה, אי שם ליד סוף העולם, לשם הגיעו שלושה מטיילים במונית מאושוויאה.
המטיילים ירדו מהמונית, הביטו במפה, הציצו במצפן, קראו סיפור דרך ופנו מיד ללכת בכיוון הלא נכון, עברו להקת כלבים עצבניים וכמה גדרות עד שהגיעו לנהר והבינו שזאת לא הדרך.
חזרו המטיילים על עקבותיהם דרך כמה גדרות ולהקת כלבים אחת והגיעו שוב לנקודת ההתחלה…
הרעיון שלנו ליום הראשון היה לעלות ללגונה או שתיים שלא נמצאות על המסלול של הטרק ואז לחזור לנקודת ההתחלה ורק ביום השני ממש להתחיל את המסלול, אז אחרי הבירבור הראשון שוב התחלנו את הטרק – "פאסו דה אובחה" שמו, הפעם בכיוון הנכון, ואחרי כמה דקות פגשנו זקן אחד שגר שם שאמר לנו שהגשר נמצא עשרים דקות הליכה במעלה הזרם, ולא איפה שמראה המפה, וגם שלח את הכלב החמוד שלו איתנו.
הבנו כבר שנווטים מצטיינים אנחנו לא, אז נתנו לכלב להוביל אותנו אל תוך העמק הקסום. בסצנה שנראית כמו מסרט של וולט דיסני – עם נחל שמתפתל באמצע האחו, עצים וציפורים, אמא אווזה שטה ובעיקבותיה אפרוחים, אם היה מופיע שם במבי מדבר לא הייתי מופתע…
אחרי מספר דקות הכלב עזב אותנו לאנחות ורץ לרדוף אחרי אמא אווזה, המשכנו לבדנו ובסופו של דבר מצאנו את המעבר,
התחלנו לטפס על ההר ובמהרה העמק הקסום נעלם ונכנסנו ליער האפל.
היה טיפוס לא קל עם כל המשקל, הרבה זמן עלינו במידרון התלול כשכל פעם נעצרנו לחפש את השביל שנעלם, גם המפה התבררה כלא ממש רלוונטית בנוגע למיקום של השביל אבל בסופו של דבר הגענו ללגונה.
עקב השעה המאוחרת והבירבורים עם השביל ויתרנו על הלגונה השניה, הדרך הארוכה למעלה הייתה מאד קצרה כלפי מטה וכבר היה נראה שאנחנו על הגל, עד שהגענו לתחתית והתחלנו לחפש שוב את הגשר דרכו עברנו את הנהר.
אז כמו שכתוב בספרים הסתובבנו ביער במעגלים במשך כמה זמן, חוזרים על העקבות של עצמנו בלי שום סימן לחוש כיוון, מחפשים את הגשר שהיה שם בצהריים. בסוף ויתרנו על הגשר ובנינו אחד בעצמנו משברי עצים שמצאנו – לא יציב ולא בטוח אבל חוץ מרגל אחת שטבלתי בנחל עברנו לאט ובשלום והקמנו את האוהל בלי ממש לדעת איפה אנחנו ואיפה השביל.
כשהתחלנו להכין אוכל התבררה עוד טעות שעשינו – יצאנו רק עם גזיה אחת, שאמנם שירתה אותי נאמנה שנים רבות, אבל דווקא עכשיו הוציאה להבונת קטנטונת ולא יותר, אז לקח הרבה הרבה זמן להכין את הפסטה אבל בסופו של יום מלא הרפתקאות הלכנו לישון שבעים.
את הטעות הבאה, כבר לא יודע איזה מספר, עשינו למחרת כשנתנו לטיפטוף קל לעקב את היציאה לדרך ושוב התחלנו ממש מאוחר. מהר מאד מצאנו את השביל והמשכנו בקצב שיא, הגענו בלי בעיות לתחילת העלייה לפס והתחלנו לטפס.
בגלל היציאה המאוחרת להחריד היה ברור שאנחנו צריכים לרוץ כדי להספיק להגיע בזמן למחנה, אז אחרי שעה של עלייה מתישה החלטנו פשוט להקים את האוהל בנקודה כמעט מישורית באמצע הדרך ולעשות את הפס מחר, בתקווה שלא יהיו הפתעות ושיהיה לנו מספיק אוכל ליום ארוך נוסף. אחרי זמן ארוך ביותר האורז היה מוכן ושמרנו קצת כדי לחמם בבוקר, עוד טעות אגב.
בבוקר חיממנו את האורז על הלהבונת הקטנה של הגזיה, אבל היא הייתה מספיק גדולה כדי לשרוף אותו לחלוטין, שתי כפות של אורז בטעם אפר והשאר נזרק לפח, זאת אומרת לתיק שלי.
חוץ מהעניין ההוא עם האורז היום האחרון דווקא עבר בשלווה, קמנו מאד מוקדם, הגענו לפס וירדנו בלי להתברבר אפילו פעם אחת, בסוף ההליכה התחיל גשם קל אבל למזלנו הוא התחזק רק אחרי שהגענו לעיר, ונמשך עד הלילה.
אחד הטרקים הכיפים שעשיתי, ובטח הכי חינוכי – כי מטעויות לומדים 🙂