עייוווווווני!

זה לא היה קל אבל הגעתי לבוליביה.

את סיפור המסע נתחיל במור"ק על כסא 28.
יצאתי אתמול בבוקר מסלטה עם עוד 7 ישראלים באוטובוס לעיירת הגבול קאיקה.
על כרטיס האוטובוס שקיבלתי היה רשום כיסא 28, ושם התיישבתי. לידי התיישבה מקומית אגרסיבית שחושבת שהכל מגיע לה ומיד התפתח מאבק טריטוריאלי על משענת למרפק.
הבנתי שלא אוכל לנטוש את העמדה וללכת להכין קפה בקדימה של האוטובוס כי אז לא רק שאאבד את משענת היד, אלא אסכן את ריבונותי על כסא 28
נקלעתי בעל כורחי למאבק מוחות שבו כל צד מנצל את טעויותיו של היריב ומספח לעצמו שטחים בחסות החשיכה.
בשלב הזה חששתי שבמהלך 7 שעות הנסיעה המלחמה הקרה עלולה להתפתח לעימות אלים, אבל יריבתי לא היתה כה נחושה, היא נשברה וירדה מהאוטובוס בתחנה הראשונה לאחר 20 דקות. מעל משענת היד הונף דגל ישראל שצויר בדיו על כרטיס אוטובוס מספר 28.
המשך הנסיעה עבר ללא בעיות מיוחדות וכשהגענו לקאיקה מיד חצינו את הגבול והיינו בבוליביה, כמובן שלא נחנו על זרי הדפנה ומיד עלינו על אוטובוס לטופיזה, נסיעה לא קלה אבל הגענו.
כבר התחלנו לחפש לנו הוסטל כשכמה ישראלים עברו ואמרו שיש רכבת לעיוני בעוד 10 דקות, ועלינו אין מטבע מקומי. בנוהל קרב זריז התחלקנו לשלושה צוותים: צוות אחד לקח כרטיסי אשראי והלך לחפש כספומט, צוות שני לקח מזומן והלך לחפש חלפן ואני נשארתי עם הצוות השלישי לשמור על התיקים.
5 דקות עוברות. הרכבת נכנסת לרציף, אנחנו עדיין בלי כסף ובלי כרטיסים.
10 דקות, הקטר מתחיל להשמיע קולות של תזוזה, עדיין כלום.
לפתע הם מגיעים בריצה עם 900 בוליביאנו ביד,
משא ומתן מהיר עם הכרטיסן ואנחנו על הרכבת לעיוני.
הזמנים בבוליביה מאד גמישים, רכבת שצריכה להגיע לעיוני בעשר מגיעה אחרי חצות,
מקום לשמונה יש רק בהוסטל הכי דפוק בעיירה אבל לאף אחד כבר לא אכפת.
היה יום ארוך של נסיעות אבל הגענו לבוליביה ומחר נצא לטיול של שלושה ימים למדבר המלח סלאר דה עיוני, ללגונות ולגייזרים.
הכי כיף בוליביה!