אמן אורח: דנה תגר

כדי להכניס קצת מגע נשי והתלהבות אל בינות דפים אלה
וכדי להוסיף קצת נפח לאירועים שהזכרתי בשתי מילים
אביא כאן לפניכם, כלשונו ובמלואו, מייל שהפיצה דנה

סימון וי גדול

טוב אז טעיתי, לא באמת נהייתי פחות חולה אתמול, אז כשהחום שוב עלה אוריה הביא להוסטל רופא, ד"ר אנחל, ממש נחמד, שדיבר ברור ובסבלנות וסידר לי בדיקת דם וזריקה בתחת להוריד את החום.
אז הזריקה באמת עבדה ומאוחר יותר הדוקטור חזר עם הבשורה – יש לי סלמונלה, סוג שלא עושה ברדק בבטן אבל את כל היתר כן. סוג של סימון וי.
אנחל גם הביא איתו את הפיתרון – רשימה ארוכה של תרופות וזריקות שיחזירו אותי לחיים.
נראה שזה עובד.
ביינתיים החבורה התפזרה, רות ודנה קפצו על הפוגה בהפגנות וחזרו דרומה, אוריה וניבה מטרקים קצת באזור ואני ומורן נמשיך אקוודורה בהתאם למצב ההפגנות והמחלות.

39.7

נסענו צפונה לטרוחיו, במטרה לא לבזבז שם יותר מידי זמן, אבל לאורה, מדריכת תיירים חמודה שינתה לנו את התוכניות ואירגנה לנו שלושה ימים עמוסים באזור טרוחיו וצ'יקליו, באתרים ממש מדהימים.
אחר כך לקחנו אוטובוס לצ'צ'פויאס, שבשתיים בלילה נעצר עקב הפגנות סוערות, בצהריים נתנו לנו לעבור ובערב הגענו לכפר בשם פדרו רואיז ממנו אפשר ללכת למפל השלישי בגובהו בעולם. אני לא הלכתי, חטפתי שפעת או משהו כזה ושכבתי במיטה כל היום עם חום גבוה להחריד, מורן נשארה לטפל בי. בערב נסענו לצ'צ'פויאס והיום אני פה, חולה פחות, עם אוריה וניבה שמכריחים אותי לאכול משהו מידי פעם

אדוני השופט

"לגברת אחת באוטובוס
פיניתי מקום מתוך נימוס,
אבל מרוב צפיפות ומחנק –
הכנסתי לה את היד לתוך הארנק."

כן עבר הרבה זמן, אל דאגה, אני עדיין כאן בדרום עושה חיים
לווארז הגעתי דווקא בלי שום בעיות, עיר ששוכנת באיזור מדהים אבל נראית כמו עזה.
קצת טיולים בסביבה ופגשתי שוב את אוריה, וביחד עם חבורה גדולה של אנשים טובים יצאנו לשמונה ימים בווייווש (huayhuash) אחד הטרקים היפים שיש.
אומנם המזג אוויר לא האיר לנו פנים והלכנו בסופות שלג, גשם וברד, אבל גם זאת חוויה.

אחר כך גם היינו באתר עתיקות בשם צ'אבין, נחמד, אבל בחזור כייסו אותי. מזל שלא היה עלי גרוש.
הנזק – שש וחצי סול במטבעות, ארנק שעלה 20 פסו ארגנטינאיים, וכמובן עוגמת נפש.

תחנה סופית

ברגשות מעורבים עזבתי את קוסקו ואת כל האנשים הנפלאים שהכרתי ולקחתי את האוטובוס לאיקה. באיקה, ככה מספרים, אפשר לעשות אחלה סקי חולות וגם לצאת משם לשיט בפארקאס, שזה מין גלפגוס לעניים.

את כל הדברים האלה אני לא אעשה.

משום מה כשאני עולה על אוטובוס בפרו אני לא מגיע לאן שתיכננתי, במקרה הזה פשוט הוא לא טרח לעצור באיקה אז מצאתי את עצמי בלימה.

ואל תחשבו שאני אחזור לאיקה, אני זורם פה עם מה שקורה – יומיומיים בלימה, באוויר הדחוס של גובה פני הים, והלאה לווארז, או לפחות לנסות להגיע לשם.

סוף פרק

אז אחרי יותר מחודשיים שטיילנו ביחד דרכנו נפרדות, לפחות לזמן מה. ונראה לי שגם איבדתי פה כמה קוראים על הדרך.

לאחר ששבנו מהחיפושים על הנהר אוריה נסע לאיקה והלאה צפונה, אני חזרתי אחרי יומיים לאפורימק, הפעם ללא מטרה נעלה- רק ליהנות.

מסע רפטינג מעולה של שלושה ימים, וחוץ מכמה עקיצות ואף כמעט שבור יצאתי מזה ללא פגע.

חוץ מזה גם פגשתי בקוסקו כמה אנשים שלא ראיתי שנים, פרטיג ושבתאי, אז בכלל היה שווה להשאר.

ועכשיו גם אני מרגיש שאני כבר יותר מידי זמן פה בקוסקו והסביבה, נהנתי, אבל צריך להמשיך. אז הערב אני אסע לאיקה ומשם הלאה

תומר

 ישבנו לנו בהוסטל ואכלנו את ארוחת הערב שבישלנו לנו, אני כבר לא זוכר מה הכנו באותו ערב, כשנכנסו שני אנשים ושאלו אם נוכל להצטרף מחר למשלחת חיפוש לשלושה ימים.

לפני קצת יותר משבועיים נפל תומר אחואן מהסירה ברפטינג בנהר אפורימק ומאז לא נראה. המשפחה, החברים והביטוח ארגנו משלחת חיפוש.

מי שמכיר אותי יודע, שיותר משאני אוהב להסתובב בלי תוכניות אני אוהב להסתובב עם תוכניות ואז לשנות אותן ברגע האחרון למשהו שלא חשבתי עליו קודם, ככה גם קניתי את הכרטיס לבואנוס איירס.

אגב

מי שזה מעניין אותו (הי אמא) בין כל התמונות שהעלתי היום הוספתי גם כמה לאלבומים של הג'ונגלים והפמפס

חוץ מזה מי שעוקב אחרי התמונות יכול לראות שטירקתי באאוזנגטה, טרק סוסים (טוב פרדות) מסביב להר. ביחד עם אוריה, מורן ויעל.

תאמת היה נורא כיף ככה, גם צחוקים, גם נופים מדהימים, גם סוסים וגם היו לנו שני "מדריכים" אינפנטיליים לגמרי שהכינו אוכל טעים.

אה והיו מעיינות חמים בסוף, מעיינות חמים זה תמיד טוב כשקר.

לכל טיול מאורגן שעושים בפרו הם מנסים לדחוף איזה מעיינות חמים, גם אם חם לאללה בחוץ. אני נכנס רק אם קר.

זהו קשה לי לכתוב הרבה עכשיו, פשוט אין עלי מוזה וזה לא יוצא, אז צ'או

וי

למאצ'ו פיצ'ו הגעתי בדרכים עקלקלות,
יצאנו באוטובוס לילה לסנטה מריה, שהתעקב קצת והביא אותנו לעיירה בארבע וחצי לפנות בוקר, למזלנו סניורה נחמדה כבר התחילה להכין את המטבח לבוקר ונתנה לנו לנמנם על כיסאות המסעדה שלה עד הפתיחה. סידרתי כמה כסאות בשורה ונרדמתי כמו אבן. בבוקר המשכנו את הדרך, חלקה ברגל בעקבות הקבוצות המאורגנות שיצאו לטרק, חלקה בטרמפ וגם קצת במונית ואחרי הליכה על פסי הרכבת הגענו בסופו של יום לאגואס קליינטס עייפים אך מותשים. וגם מרוצים.
למחרת כבר התעצלנו ועלינו למאצ'ו פיצ'ו באוטובוס ולא במדרגות. שמעו האינקה האלה באמת ידעו לבנות, הסתובבנו קצת בעיר המרשימה והקשבנו למדריכים של כל מיני גרמנים זקנים, וגם טיפסנו לפיסגת הויינה פיצ'ו להשקיף מלמעלה על העיר האבודה.
בכל מקרה, באמת היה יפה, ולדרך חזרה מצאנו סידור יותר פשוט עם ואן של ישראלים שהתארגנו על הלוך חזור והיה להם עוד מקום.
אז שמישהו יגיד לי שזה סתם סימון וי

אחי, לא היית בדרום אמריקה אם לא נתקעת יומיים בעיירה מכוערת בגלל הפגנות

בסנטה רוסה, למרות שהיא מתחרה על תואר העיירה המכוערת בדרום אמריקה, יש אנשים נחמדים. אחד מהם, בעל חווה כנראה מעשירי האזור הבין לליבם של התיירים התקועים והזמין אותנו ועוד חבורה לארוחת בוקר אצלו, כיוון ששום דבר לא התקדם אכלנו אצלו גם צהריים וכנראה שהיינו אוכלים גם ערב עם היינו נשארים.
אחרי הארוחה והסייסטה שעשינו אחריה החלטנו בסביבות ארבע אחר הצהריים לקחת את המוצ'ילות וללכת לחכות באוטובוס, בעקבות שמועות שבחמש תסתיים ההפגנה.
זה היה ממש ברגע האחרון.