מברזיל לפטגוניה

הבטחתי שאני אכתוב פה מידי פעם, ועד עכשיו גם קיימתי, אז הנה כמה עדכונים:
אחרי שעברתי שוב אצל המשפחה בסאו פאולו להיפרד, נסעתי לפורטו אלגרה שם התארחתי אצל חברים כשלפתע גיליתי שגם שם יש לי משפחה, איזה קטע!
אז היה מגניב למרות שאין באמת מה לעשות בפוטו אלגרה.
מכאן נשארה לי רק עוד תחנה אחת בברזיל – מפלי האיגוואסו שעל הגבול בין ברזיל לארגנטינה.
משני צידי הגבול אפשר להגיע למפלים, ומכל כיוון שמסתכלים על זה אי אפשר להוריד את העיניים, בגלל זה יש לי עכשיו המון תמונות של מים, מארגנטינה ומברזיל.
ככה נכנסתי לארגנטינה וחזרתי לבואנוס איירס בדיוק שבעה חודשיים אחרי שיצאתי ממנה,
ולמרות שהפעם לא הרגשתי צורך להימלט מכאן כמו בביקור הקודם שלי בעיר בכל זאת עזבתי מהר, לא לפני שהספקתי להקלע להצגת וידיאו-ארט מחתרתית בבניין נטוש באמצע הלילה ודברים כאלה. וכך בעודי מנסה להתרגל מחדש לספרדית ולהפסיק להכניס מילים בפורטוגזית לכל משפט טסתי עד לאושואיה שבדרום – סוף העולם!
היום נחתתי בסוף העולם, ואני שמח לומר שלא התאכזבתי – אוירה טובה, לא קר מידי, הרים יפים ברקע וחבר'ה טובים, השעה עכשיו אחת עשרה וחצי בלילה והשמיים עדיין לא השחירו לגמרי ומחר אני אתחיל לטייל בסביבה
בקיצור נגמרה הבטלה של ברזיל – מתחילים לעבוד!

הי דרומה

למחרת הארוע המתואר לעיל נמלטתי מפורטאלזה עיר הפשע לסלבאדור שבבאהיה, עיר מפוקפקת לא פחות אבל עם אווירה שאין בשום מקום אחר, לא שהיה לי זמן לספוג אווירה – כי מיד מיהרתי לעיירה הקטנה לנסוייש כדי לפגוש שם את אוריה.

מי שלא עוקב, עם אוריה טיילתי במשך רוב הזמן שהייתי בבוליביה, פרו ואקוודור, ואיכשהו עכשיו יצא לנו להגיע באותו זמן לבאהיה.
אז אחרי הפגישה המרגשת, והיא הייתה מרגשת, יצאנו לתור את העיירה הקולוניאלית הקטנה, לשחק כדורגל עם שני ילדים מקומיים ולסיים את הסיור הקצר עם יבלות ענקיות ממשחק על בטון בלי נעליים. בכל מקרה, הסיבה לשמה אנשים באים ללנסויש היא כדי לטייל בפארק שאפאדה דיאמנטינה, ולשם באמת הלכנו – לטרק של שלושה ימים שהיה שונה מאד מכל הטרקים האחרים שעשיתי בטיול עד כה – אקלים שונה, נוף שונה, ומים שונים.
יש פה בשאפדה, למרות הבצורת הנוכחית, הרבה נחלים ומפלים, ובתחתית כל מפל בריכה של מים בצבע תה (זה נראה מוזר בהתחלה אבל המים בסדר גמור, חוץ מהצבע), ובאקלים הטרופי אין כמו לקפוץ לבריכה בכל הפסקה, אז קפצתי.

היום הצלתי בחורה מאונס

התאפקתי…
ועכשיו אחרי ששברנו את הקרח בהומור – נעבור לסיפור האמיתי:
אני בפורטלזה, עדיין בצפון-מזרח ברזיל, עיר יפה עם חופים יפים, חיי לילה, ויש אומרים יותר פשיעה ואלימות מריו דה ז'נירו.
אני מתארח (כן גם כאן) אצל ידידה של אבא שלי, המשפחה ממש נחמדה, וגם הבנות שהכרתי בסאו לואיס גרות בעיר, וכמו שקרה עד עכשיו במקרים האלה נשארתי פה יותר זמן ממה שחשבתי.
בכל מקרה היום הלכתי לים לבד, חוף יפה יש פה, וים מטורף.
בדרך חזרה הביתה חיכיתי לאוטובוס במרחק כמה רחובות מהים, בתחנה ישבה אשה זקנה אחת וליד חיכו גם זוג לסביות.
עשרים דקות חיכינו בשקט לאוטובוס, כשפתאום שלושה ערסים צעירים שישבו בקיוסק קרוב ולא אהבו את מה שהם רואים קמו לעברנו והתחילו לתקוף את אחת מהבנות – ככה באמצע הרחוב, לאור יום ולעיני העוברים ושבים.
כמובן – הם לא הספיקו לעשות כלום כי לפתע הם ראו תייר שזוף ומזוקן מסתער לעברם בזעקות קרב, ומיד ברחו לקיבינימט. מזל, לא התחשק לי ללכת מכות עם שלושה אנשים – למרות שזה בהחלט היה מוסיף נפח לפן ההרואי של העלילה.
אני חייב להודות שאחרי שהם ברחו קצת חששתי שהם יחזרו עם החברים שלהם ועם הסכינים של החברים שלהם, ויוסיפו גם פן פטאלי לעלילה, אז הלכתי לחכות בצד השני של הכביש, איפה שעמדו עוד הרבה אנשים, אבל אחרי דקה רצתי בחזרה כי האוטובוס הגיע, וכולנו עלינו.
היום הגעתי הביתה בשלום.

לשים ת'ראש על דיונה

לנסואיש מרנייסנס (או משהו דומה). לא במקרה נתנו למקום הזה שם שאי אפשר לבטא, המקום פשוט כל כך יפה שאי אפשר לבטא במילים, אבל אני ינסה בכל זאת לתאר קצת במה מדובר.
תארו לעצמכם שמורה ענקית של דיונות חול לבן, דיונות חלקות, בלי קוליסים כי לא נכנסים לשם רכבים, ואת העקבות של החיות והאנשים המעטים שנכנסים לשם הרוח מוחקת מיד.
עכשיו בין הדיונות תכניסו לגונות תורכיז צלולות בכל הגדלים.
יצא יפה? בערך ככה זה נראה, שלוחה ברזילאית של שמורת זיקים 🙂
אז טיילתי שם עם כמה בנות שפגשתי בסאו לואיס והיה באמת מדהים, תסתכלו בתמונות (אחר כך, עוד לא העלתי אותם)

ספר הג'ונגל

זהירות – ארוך.
מנאוס, בירת האמזונס.
עיר של 2 מיליון תושבים באמצע הג'ונגל, תאמת העיר כל כך גדולה שבכלל לא מרגישים שזה ג'ונגל, אבל לא חשוב. הדבר הראשון שעשיתי במנאוס היה לקנות שעון זול, כל כך זול שאחרי יומיים התחילו לנשור לו כפתורים, אבל זה בסדר – הרכבתי אותם מחדש והם נשארים בינתיים.
חוץ מזה הסתובבתי קצת בעיר, ספגתי לחות והחלטתי שזה לא המקום ולא הזמן לעשות אטרקציות ג'ונגלים, אז קניתי ערסל ועליתי על סירה במורד האמזונס לסנטארם.
תליתי את הערסל בנקודה טיפה מרווחת, אבל עד שיצאנו לדרך כבר היו ערסלים צמודים אלי מהצדדים ומלמעלה.

קיבינימט שוב שדדו אותי

והכותרת פה בכלל הייתה צריכה להיות הגשם ממשיך ולא אכפת לו מכלום

בכל מקרה, זה קרה בלילה האחרון שלי בריו אז אתם צריכים לקרוא את כל מה שעברתי בדרך כדי להגיע לזה. כי ככה דברים עובדים פה, כרונולוגית.

הסיפור שלי הפסיק כשהגעתי לאיליה גרנדה, אי מכוסה יער ומוקף חופים יפים, מקום שליו לעשות בו טיולים וסטלבט, אבל מזג האויר לא כל כך שיתף פעולה, הספקתי לעשות טיול אחד לחוף שנקרא מנדז לופז עם חבורה לונדונית שפגשתי שם, קצת התברברנו בדרך אבל בסוף הגענו, חצי שעה לפני הסירה האחרונה חזרה לעיר – לחזור ברגל בחושך זה לא רעיון מוצלח, וגם הגשם שוב התחיל אז לקחנו את הסירה הזאת.

ארץ טרופית יפה

כן אני לא כותב הרבה לאחרונה.
הכי טוב בשביל לכתוב זה נסיעת אוטובוס ארוכה,
כזאת שיש בה זמן להגות ולנסח.
כמה מההגיגים הכי טובים שלי היו באוטובוס,
גם כמה מהניסוחים המוצלחים.
אז למרות שלא נסעתי היום הרבה בכל זאת התפנתי לכתוב,
זה בגלל שהיום שטתי.

אצל הדודה והדוד

וואו איזה עצלות כמה זמן לא כתבתי.
הייתי בקיטו הרבה זמן, קיטו וסביבתה, קצת יותר מדי זמן, נתקפתי עצלות הוסטלים.
חוץ מבהוסטל הייתי גם בתצפית מהרכבל, בגן הבוטני ובעיר העתיקה, ובכמה מסעדות יקרות.
מחוץ לקיטו הייתי בעיירה אוטובלו שידועה בשוק של יום שבת שלה, שהוא באמת שוק עצום, ובמינדו, כפר פסטורלי בתוך הג'ונגל עם אתר אומגות של 13 כבלים שזה גם כן לא רע.
אבל בשעה טובה זה עבר כשמורן ואני עלינו סופסוף על טיסה, טיסה לברזיל!
עכשיו כבר כמה ימים אנחנו בסאו פאולו, גרים אצל דודים שלי טוביאס ומירים וכל המשפחה, שמפנקים אותנו בכל טוב.
איזה כיף זה אוכל של בית, יש להם אפילו שקדי מרק imported from israel.
בינתיים קניתי גם לונלי פלנט ברזיל אז אני יושב בבית חצי מהיום קורא ועושה תוכניות להמשך, זאת אומרת, תוכניות מלבד לבקר אצל עוד קרובים.

ודבר אחרון, מזל טוב אושרה ודייוי!