סיפורים של סוף שנה

האינטרנט פה ממש יקר אז אני נאלץ לקצר
המשכתי עם יובל וטל (החבר'ה מאושוואיה, בעצם כבר מבואנוס) לפונטה ארנס שבצ'ילה. אין הרבה לומר על המקום אבל לתחנה הבאה, פורטו נאטאלס, כבר הגעתי בחבורה של תשעה.
כן אני יודע, לצאת לטרק תשעה אנשים… גם אמרתי את זה לא פעם ולא פעמיים, אבל כולי דיבורים ובסוף יצאתי איתם לטורס דל פיינה.
כצפוי ביום השני התפצלנו, ארבעת הבנות חזרו העירה, שניים המשיכו בטרק קצר יותר ורק אני טל ודורון המשכנו כמתוכנן.
קורותיהם של שאר החבורה נודעו לנו מאוחר יותר מאנשים שפגשו אותם ביום בו התפצלנו, סיפור שלא אכנס אליו עכשיו אבל הפך את החבורה לשם דבר בקרב הגל הישראלי הצפוף.
אחרי הטרק המשכתי לאל קאלאפטה שבארגנטינה, עיירה שמתמחה בתיירות עם אטרקציה אחת – הקרחון המתנפץ.
עקב המחירים המוגזמים לגמרי של האוטובוס והכניסה לקרחון הישאלים פיתחו פה שיטה – חמישה אנשים שוכרים אוטו ליום ונוסעים לקרחון בבוקר לפני הפתיחה וככה עוקפים גם את התשלום בכניסה וגם את המחיר של האוטובוס.
אז ככה מצאתי את עצמי אחרי שמונה חודשים יושב שוב בכיסא של הנהג ושואל את עצמי מה עושים עם הגלגל הזה שיש לי בין הידיים. בכל מקרה הגענו בשלום, הקרחון התנפץ בקולות מרשימים ודפקנו את המערכת, אה ויש גם בדיחת פילים:

– כמה פילים נכנסים בפולקסווגן גול שכורה?
5, שניים מקדימה ושלושה מאחורה.

– ומי נוהג?
זה שיש לו רשיון בינלאומי.

– כמה גי'רפות נכנסות בפולקסווגן גול שכורה?
0, הפילים כבר בפנים, שישכרו אוטו אחר.

– איך יודעים שהפילים בקרחן המתנפץ?
הפולקסווגן גול השכורה חונה בחוץ.

אחר כך הגעתי לאל צ'אלטן, עדיין ארגנטינה, לטרק הפיץ רוי, ממש יפה וגם ממש קליל לעומת הטרקים האחרונים שעשיתי, והלילה, חצי שעה לפני 2009 יש לי אוטובוס ללוס אנטיגואס, משם אני אעבור לצ'ילה להתחיל לתפוס טרמפים בקרטרה אוסטרל.
אז שתהיה לכולם שנה אזרחית טובה, וניפגש ב 2009.