הי דרומה

למחרת הארוע המתואר לעיל נמלטתי מפורטאלזה עיר הפשע לסלבאדור שבבאהיה, עיר מפוקפקת לא פחות אבל עם אווירה שאין בשום מקום אחר, לא שהיה לי זמן לספוג אווירה – כי מיד מיהרתי לעיירה הקטנה לנסוייש כדי לפגוש שם את אוריה.

מי שלא עוקב, עם אוריה טיילתי במשך רוב הזמן שהייתי בבוליביה, פרו ואקוודור, ואיכשהו עכשיו יצא לנו להגיע באותו זמן לבאהיה.
אז אחרי הפגישה המרגשת, והיא הייתה מרגשת, יצאנו לתור את העיירה הקולוניאלית הקטנה, לשחק כדורגל עם שני ילדים מקומיים ולסיים את הסיור הקצר עם יבלות ענקיות ממשחק על בטון בלי נעליים. בכל מקרה, הסיבה לשמה אנשים באים ללנסויש היא כדי לטייל בפארק שאפאדה דיאמנטינה, ולשם באמת הלכנו – לטרק של שלושה ימים שהיה שונה מאד מכל הטרקים האחרים שעשיתי בטיול עד כה – אקלים שונה, נוף שונה, ומים שונים.
יש פה בשאפדה, למרות הבצורת הנוכחית, הרבה נחלים ומפלים, ובתחתית כל מפל בריכה של מים בצבע תה (זה נראה מוזר בהתחלה אבל המים בסדר גמור, חוץ מהצבע), ובאקלים הטרופי אין כמו לקפוץ לבריכה בכל הפסקה, אז קפצתי.

אחרי הטרק חזרנו לעיר הגדולה סלבאדור, ופה המקום לתאר את האווירה בעיר, במילה אחת – מוזיקה
בכל מקום, כל היום, יש מוזיקה – חבורות מתופפים מסתובבים ברחובות, קפואירה בכיכרות, רגאיי בחצרות, פשוט מקום מגניב.
אוריה המשיך משם אחרי יום במרתון הפרטי שלו דרומה, אני נשארתי יום נוסף להתענג על האווירה לפני שהמשכתי, אה כן – נאלצתי להתעלם מההמלצות של כל מי שדיברתי איתו ולדלג על מורו דה סאו פאולו, כי לא התחשק לי, אז נסעתי ישר לאיטהקרה.
איטהקרה, נו, עוד כפר דייגים לשעבר שעכשיו הוא מוצף תיירים בלי פרופורציה, אני יודע שכבר בג'רי נמאס לי מזה אבל רציתי לתת לקונספט עוד הזדמנות, גם פה לא התלהבתי – נכון המקום יפה והכל ומגניב וסבבה, אבל האווירה הזאת של כפר כבוש על ידי תיירים, ואפילו סתם של סטלבט חוף, פשוט כבר לא עושה לי את זה. אז ידעתי שזמני בברזיל הולך ואוזל, וחתכתי ישר בחזרה לריו.
הפעם לא אשאר הרבה זמן – מפה אני חוזר לסאו פאולו להגיד שלום למשפוחה, אחר כך עוד קצת לדרום ברזיל ואז דרך פוז דה איגווסו אני אמשיך לארגנטינה ואפתח פרק נוסף בטיול שלי.