בסנטה רוסה, למרות שהיא מתחרה על תואר העיירה המכוערת בדרום אמריקה, יש אנשים נחמדים. אחד מהם, בעל חווה כנראה מעשירי האזור הבין לליבם של התיירים התקועים והזמין אותנו ועוד חבורה לארוחת בוקר אצלו, כיוון ששום דבר לא התקדם אכלנו אצלו גם צהריים וכנראה שהיינו אוכלים גם ערב עם היינו נשארים.
אחרי הארוחה והסייסטה שעשינו אחריה החלטנו בסביבות ארבע אחר הצהריים לקחת את המוצ'ילות וללכת לחכות באוטובוס, בעקבות שמועות שבחמש תסתיים ההפגנה.
זה היה ממש ברגע האחרון.
כשהגענו לסוף השיירה ראינו כבר תזוזה בתחילתה, ואת המטרים האחרונים לאוטובוס עשינו בריצה. בארבע ורבע חלף האוטובוס על פני מאות המפגינים שעל הגבעה ותחושת חופש מילאה את לבבות כל הנוסעים, תחושה שנמשכה כמעט ארבעים דקות עד שנתקלנו בעוד התקהלות על הכביש, אבל הם דווקא נתנו לנו לעבור אחרי כמה דקות, נראה שההפגנות באמת הסתיימו. בהמשך עוד ירדנו לסלק אבנים מחצי קילומטר כביש אבל את זה כבר עשינו עם חיוך על הפנים, חשבנו שהכל הסתיים. נו מה, טעינו.
האוטובוס שוב נעצר והמלך של האוטובוס (זה שקרא לבחורים להתגייס, לנשים ולילדים לבכות, לכולם לסלק אבנים ובכלל עשה כאילו הוא יודע מה קורה) אמר שזורקים אבנים בהמשך, אז סגרנו וילונות למקרה שישבר חלון, האפלנו את האוטובוס (למה? לא יודע)
והמשכנו לנסוע. באמת פגעו כמה אבנים באוטובוס אבל כבר לא היה להם כח אז שום דבר לא נשבר. אחרי זה באמת נסתיימה הדרמה, האוטובוס המשיך להזדחל בדרכים מכוסי האבנים שנשארו מההפגנות בכל רחבי פרו, וחמישים שעות בדיוק אחרי שצאנו מארקיפה הגענו סופסוף לקוסקו, תענוג!
הדרום הרחוק 