הגבול הדק

מים רבים זרמו בשקמה מאז חזרתי ללה פז עם אוריה ושירה, (מים מטפוריים, כמובן) – בטח שאלתם את עצמכם "איפה ניב? מדוע הוא לא בא לבקר את סבתא?"
ובכן, הייתי עסוק.
טירקתי בצ'ורו עם יערה, פול ובני – טרק נחמד, הרבה ירידות מעט עליות, והרבה בוליביאנים נחמדים על אם הדרך. בסיום הטרק לא הספקנו לאוטובוס ללה פז והחלטנו לפנק עצמנו במלון בקורויקו. מה? מותר להתפנק במלון פעם בבוליביה! בכל מקרה, למחרת בבוקר לאחר ארוחת בוקר של מלון חזרנו פעם נוספת לעיר שכולה שוק, שם חברתי לאוריה ושירה ופגשתי את מורן, אסף וסיימון.


כך העברנו בעיר העמוסה כמה ימים של בטלה, וגם כמה פאבים של יומולדת (כן! אני בן 24!). אבל אז הגיע הזמן להיפרד, מהחברים שהמשיכו כל אחד לדרכו ומהעיר שנשארה במקומה בצל הר האילימני. שוב עלינו על אוטובוס, אני ואוריה, ונסענו לקופהקבאנה שעל גדות אגם הטיטיקקה, משם לקחנו סירה לאיסלה דל סול לטייל קצת באי ולעשות קמפינג על החוף. למה לשלם להוסטל על הגבעה כשאפשר לפתוח אוהל על החוף? מה גם שאת הבוליביאנוס האחרונים שלנו שמרנו לאוטובוס לפונו.
האנשים על האי ידידותיים להפליא, אם הם פוגשים אותך מכין תה באמצע השדה שלהם
הם מיד פותחים בשיחת נפש ומספרים את סיפור חייהם.
בכל מקרה, גם זה נגמר וכשחזרנו לעיירת החוף המתויירת עלינו מיד על אוטובוס לפונו שבפרו והשארנו את בוליביה הקסומה מאחורינו.

טוב, אז מה משתנה כשעוברים מבוליביה לפרו?
א- קילקול הקיבה הבוליביאני שמעטים הישראלים שמצליחים לחמוק ממנו, ואשר ליווה אותי כמעט מחצית משהותי במדינה חסרת ההיגינה ביותר בדרום אמריקה, חלף בדרך פלא עם החתמת הדרכון.
ב- המחירים עלו במפתיע, לפני שאני משלם על משהו אני שואל את עצמי "כמה זה עלה לי בבוליביה?" לרוב התשובה היא "פחות", אבל ככה זה כשעוזבים את המדינה הכי ענייה בדרום אמריקה.
ג- האוטובוסים נהיים נוחים.
ד- פוגשים את מריון, מה שהופך אותנו פעם נוספת מ"שני מטיילים" ל"חבורה", במלרע.

בפונו הצטרפנו, כל החבורה, לסיור לאיים הצפים, ולעוד כמה איים אמיתיים בצד הפרואני של האגם הגבוה ביותר (שבו ניתן לשוט) בעולם. גם באיים האלה האנשים ממש נחמדים, וללילה התארחנו אצל משפחה מקומית. לאחר הסיור שבנו לעיר ומשם לקחנו אוטובוס לילה לארקיפה, ממנה אני כותב עכשיו.

בין לבין כבר עברו חודשיים מאז שטסתי ליבשת הדרומית וזה הזמן לסיכום קצר – מה למדתי בחודשיים בדרום אמריקה?
א- כמה מילים בספרדית, כמובן. עכשיו אני כבר מבין באופן כללי על מה מדברים איתי וגם מצליח להתבטא בצורה עילגת.
ב- לבשל קינואה, לא שזה מסובך או משהו, אבל בכל זאת פעם ראשונה.
ג- לפתור קובייה הונגרית, לא עליתי על זה בעצמי, יניב לימד אותי.
ד- לכתוב בלוג. אני באמת חושב שכישורי הכתיבה שלי משתפרים, עובדה – עכשיו אני כותב גם כשאין לי על מה, ובו זמנית נמנע מלפרט ביותר ממשפט וחצי על כל דבר שעשיתי. בקצב הזה בעוד חודשיים כבר אכתוב דפים שלמים תוך התעלמות מוחלטת מהשאלות המנחות של הבלוג הזה – "איפה הייתי ומה עשיתי?"

עד כאן להפעם, נשתמע

תגובה אחת ל-“הגבול הדק

  1. ניב שלום שמחים שחזרת לכתוב בבלוג העידכונים מאוד חסרו לנו עכשיו שרכשת כבר מספיק כישורי כתיבה אתה מוזמן לכתוב בתדירות יותר גבוהה בתודה מראש ההורים של אוריה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s